<h1>שיטה מקובצת — ביצה</h1>
<h2>דף כג.</h2>
[ביצה ל"ח ע"ב] ולטעמיך הא דאמר רב חסדא כו'. אין זה מדברי אביי אלא רב ספרא הוא דקאמר ליה לאביי הכין דהיאך איפשר דמשום דמתני' הוי ממון שאין לו בעלים שיתבע הממון דליבטיל, [ד]א"כ הא דאמר רב חסדא וכו'. וכתב רש"י ז"ל וכי טעמא דביטול ברוב בבעלים ולא בעלים הוא. ע"כ. ופי' מורי נר"ו פי' לפי' דודאי היכא דמקריא ממון כגון מים ומלח לא שני לן בין יש לו תובעין לאין לו תובעין והיכא דלא מיקריא ממון כגון נבלה לא שני בין יש לה תובעין לאין לה תובעין (ותובעין בעלים). אבל הריטב"א ז"ל פירש לשון רש"י ז"ל ואי ביטול ברוב בדבר שיש בו צד איסור בבעלים ולא [בעלים] תלי (בהדיא) [בההיא] דר' יהודה ג"כ נימא דאי הוו ליה בעלים דלא בטלה. וגריס רש"י ז"ל וכי תימא הכי נמי והתנן ר' יוחנן בן נורי אומר חפצי הפקר וכו'. כלומר וכי תימא דאי אית ליה בעלים לא בטלה אבל לית ליה בעלים כמתני' בטלה והתנן רבי יוחנן וכו' דאף על גב דלית ליה בעלים לא פקע חשיבותא דממונא והילכך שפיר תנן במתני' דאף על גב דלית ליה בעלים דלא לבטיל. מכאן מוכח דהאי וליטעמיך רב ספרא הוא דקאמר ליה לסתור דברי אביי להעמיד דברי רבי אבא ומשנתינו. וכן פירש רש"י ז"ל. ויש סיוע לזה במקצת ספרים שגורסים נבלה דאית לה בעלים תובעין הכי נמי דלא בטלה. וכתב מורי נר"ו דהא דרב חסדא אינה ראיה כלל לסתור דברי אביי דהוה ליה לאביי למימר שאני התם דכיון דלא חזיא נבלה לאכילה הורע כחה של נבלה ובטלה ואף על פי שיש לה בעלים אבל במים ומלח לגבי עיסה לעולם בטילי ומשום דאין לו תובעין דהא לרב חסדא נמי אית לן למימר דנבלה שיש לה בעלים בטלה בשחוטה דהואיל ואינה ראויה לבעלים לעיקר הנייתה דהיינו לאכילה לא מקריא ממון אבל מים ומלח דחזו לא בטילי (ואע"פ) שהן ממון, אלא רב ספרא הקשה מדבר לדבר עד שהביא הא דר' יוחנן בן נורי.
והדר גריס רש"י ז"ל אמר ליה אביי לרב ספרא אכתי מתני' לא מתרצתא דאפילו יש לו תובעין איכא לאקשויי (דלא בטיל) [דלבטיל] ודמייתית על זה הבורר צרורות מי קא מדמית איסורא לאפסודי ממונא איסורא אמור רבנן ליבטיל ברובא אבל ממונא לא בטיל רוב במיעוט להיות קנוי ממון המועט לבעליו של מרובה, ומתני' לא קאמר נמי דליפקע ממונא אצל חברתה להפסיד אלא איסור תחומין הוא דקשיא לן דלבטיל. עכ"ל. וזה מוכיח כפירוש מורי נר"ו דר' אבא מעיקרא איסור תחומין להפסד ממונא מדמי לה. והדר קא בעינא דכיון דלא דמי איסורא לממונא א"כ [ב]מתני' ליבטול מים ומלח, ואמר אביי גזרה שמא תעשה עיסה בשותפות כו'. וי"מ דהאי וליטעמיך מדברי אביי הוא מדלא אמר אמר ליה ולטעמיך, וממון שיש לו תובעין הוא ממון גרידא וממון שאין לו תובעין הוא כעין מתני' דאית ביה ממון ואיסורא ועיקר דיננו על איסו' הוא ולא על תשלומי ממון והלכך דין הוא דליבטיל ואפילו יש כאן ענין בעלים וממון, דאלו לא בטיל נימא נמי בהא דרב חסדא דכי הוו ליה בעלים שסופן לתבוע ממונם אע"ג דהשתא אינם תובעים דלא תבטול, וכי תימא הכי נמי דכל שיש בעלים לא בטלה אכתי איכא לאקשויי למתני' שיתבטל איסור קנין שביתה כדאשכחן לר' יוחנן בן נורי, וכיון דגריעא כולי האי איסור דידהו דין הוא דליבטיל במתני' חד בתרי. ואמר ליה רב ספרא לאביי דלא דמי איסורא שהביא מנבלה לממונא לפי שכך מטמא נבלה שאין לה בעלים כמו שיש לה בעלים ואין הבעלים מעלין ולא מורידים בדינה, אבל מתני' דעיקרא דמלתא אית בה ממונא ואיסורא דין הוא דלא תבטול. ולא חשש רב ספרא לפרוקי הא דנכסי הפקר משום דרבנן פליגי עליה. ופרש"י עיקר.
הא דאמרינן [ביצה ל"ח ע"ב] דשחוטה אינה בטלה בנבלה לא שלא יהא טמא, אלא הנוגע באחת מהן כנוגע בספק טומאה, אבל נבלה בשחוטה הוי טהור ודאי. והא דאמרינן דשחוטה אינה בטלה בנבלה משום דהוי' מין במינו שאפשר לנבלה שתעשה שחוטה ומני ר' יהודה היא דאית ליה מין במינו [לא] בטיל כדאיתא התם אבל לרבנן בטלה, ואף על גב דאמרינן לעיל דלר' יהודה כל שהוא יבש ביבש בטיל הכא מיירי כגון שהנבלה והשחוטה לחה. וי"מ דשאני טומאה דכיון דמחמת מגע אתי' בה דינו כלח בלח. והא דמייתי' הא דנבלה ולא מייתי' מכל איסורין שבתורה אליבא דרבנן דאע"ג דאית להו בעלים בטלים, משום דהא דר' יהודה דומה למתני' דעושה רושם לתערובתא וניכר רושם שלה כיון שכולן אסורות דומיא דמים ומלח. וי"מ דר' יהודה מחמיר בבטול איסורין טפי ואפ"ה טיהר נבלה בשחוטה ואם איתא דטעם בעלים חשוב כלום היה בדין שיחוש לר' יהודה לזה. והוא נכון.
<h2>דף כז.</h2>
[ביצה כ"ז ע"ב] מתני'. בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה. פי' משום מוקצה דמעיקרא מוכנת לאדם והשתא לכלבים ומוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים. מעשה שבאו ושאלו את ר' טרפון עלה ועל החלה שנטמאת כו'. וא"ת והא חזי להסיקה תחת תבשילו וכדאמר' גבי חלה לכם לכל צרכיכם ואפילו להסיקה תחת תבשילך, פרש"י דרחמנא אחשבה להבערה דכתיב [ויקרא ז'] באש ישרף והילכך מלאכה היא. ואמרו בתוס' דהאידנא דכל החלות טמאות אפ"ה מותר לטלטלן דקי"ל [בכורות כ"ז ע"א] חלת חוצה לארץ אינה אסורה אלא למי שטומאה יוצאה מגופו וכהן קטן מצי אכיל לה א"נ כהן גדול אם טבל (לקדש) [לקריו]. אי נמי טעמא משום שאנו חייבין להפרישה וכיון שכן (צוותה) [אותה] שעה מותר לטלטלה לכל מקום שירצה.
<h2>דף כח.</h2>
ובפלוגתא דר"מ ור' יהודה בשוחט עד שלא הראה את מומו יש מי שפסק הלכה כר"מ דהא קיימי קהלא קדישא דבירושלם כותיה [ביצה כ"ז ע"א], ועוד דהלכה כר"מ בגזרותיו והא נמי גזרה היא ולא קנסא, דהא אפילו שחטו מי שאינו שלו בשוגג אסור דהואיל ונשחט קתני ולא קתני הואיל ושחטו, והא גזרי' מומין שבגוף אטו דוקין שבעין, והא דאדכר רב נחמן קנסא לאפוקי דלאו דינא הוא. וכן פסק הרמב"ן ז"ל.
<h2>דף לה.</h2>
[ביצה כ"ז ע"א] אמי ורדינאה חזי בוכרי כו' איני והא רב אמי גופיה הוה חזי. וא"ת והא כהן הוה כדאמרי' [מגילה כ"ב ע"א] ר' אמי ור' אסי כהני חשיבי דארץ ישראל הוו וא"כ היאך רואה הבכור דהא כהנים חשודים על דבר זה כדאמרינן בבכורות [ל"ה ע"א]. וי"ל דר' אמי תלמיד חכם היה והתם [ל"ו ע"א] אמרי' דכהן ת"ח רואה את הבכור. ולענין רואין מומין קי"ל כר' שמעון דאין רואין מומין לכתחלה בי"ט דבמתניתא תני לה בלשון חכמים, ומעובדא דר' אמי שמעי' לה. וכתב הרשב"א ומיהו אם עבר ובקרו והיה בו מאתמול מותר דדעתיה עלויה. והקשה מורי נר"ו דהא דייקי לעיל דמתני' דתנן כל שאין מומו נכר מערב י"ט, שאינו נכר לחכם הוא אם מום קבוע הוא אם מום עובר ולעולם מערב י"ט היה בו אותו מום, וקתני אין זה מן המוכן כלומר אינו מן המוכן כלל ואפילו בדיעבד שאם עבר ובקרו אינו מבוקר. ועוד דברייתא דרב הושעיא אמרי' דהויא עיקר וכיילה בין שנולד בו מום בי"ט בין שנולד מערב י"ט חכמים אומרים אין זה מן המוכן, אלמא מדכייל להו חד דינא אית להו ובתרוייהו אמרינן דאם עבר ובקרו אינו מבוקר. ועוד שהסוגיא מוכחת דכל היכא דאיתמר אינו מן המוכן אפילו בדיעבד קאמר. עכ"ל.
<h2>דף מ.</h2>
[ביצה ל"ה ע"ב] שחול כל שנשמטה ירכו אחת. פירוש בוקא דאטמא דשף מדוכתיה. וכגון דלא איעכול ניביה כדמוכח התם [בכורות מ' ע"א].
<h2>דף נג.</h2>
[ביצה כ"ג ע"א] תריסר אלפי עגלא הוה מעשר ר' אלעזר בן עזריה. פי' אע"ג דר' אלעזר הוה אחר החרבן מ"מ אחר החרבן נוהגין דין מעשר ואחר מיכן בטלו דין מעשר כי היכי דלא ליתו לידי תקלה כדאמרי' בפ"א (דברכות) [דבכורות (נ"ג ע"א)] וזה קודם התקנה היה שעדין היו נוהגין דין מעשר.
<h2>דף נח:</h2>
[ביצה י"ג ע"ב] כך תרומת מעשר ניטלת באומד ובמחשבה. (דהתם) בשבועות [כ"ו ע"ב] משמע דמודו ליה רבנן במחשבה ופליגי עליה באומד, וטעמא דהא גלי קרא מדה מעשר מן המעשר. אבל הרשב"א ז"ל אינו סובר כן.
